ביאור שטיינזלץ על פסחים קט״ו

1 מתקיף לה מקשה עליה על דעה זו רב חסדא: יכול אתה לומר שלאחר שמילא כריסו הימנו ואכל בלא ברכה חוזר ומברך עליה בפעם השניה בברכה זו? אלא אמר רב חסדא: מעיקרא מתחילה מברך עליה עליו "בורא פרי האדמה" ו"על אכילת מרור" ואכיל ואוכל, ולבסוף אכיל אוכל אכילת חסא בלא ברכה.

2 ומעירים: בסורא עבדי עושים כשיטת רב הונא. ורב ששת בריה בנו של רב יהושע עביד היה עושה כשיטת רב חסדא. ומסכמים: והלכתא כוותיה והלכה כשיטתו של רב חסדא. מסופר: כי רב אחא בריה בנו של רבא היה מהדר מחזר על שאר ירקות לפסח כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא להוציא עצמו מן המחלוקת שיוכל לברך תחילה "בורא פרי האדמה" בלבד ואחר כך "על אכילת מרור" ויצא ידי חובה לכל הדעות.

3 א אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה בנו של רב נתן, הכי אמר כך אמר הלל משמיה דגמרא משם המסורת: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול אל יכרוך אדם מצה ומרור יחד ויאכל, משום דסבירא לן שאנו סבורים להלכה כי מצה בזמן הזה לאחר חורבן הבית דאורייתא שמן התורה מצותה, ואילו אכילת מרור דרבנן שמדברי סופרים בלבד היא, כאשר אין אוכלים גם קרבן פסח, ואתי יבוא המרור שהוא מצוה דרבנן שמדברי סופרים בלבד ומבטיל ליה ומבטל אותו את טעמה וממשה של מצות אכילת מצה שהיא דאורייתא שמן התורה.

4 ואפילו לשיטת מאן מי שאמר: מצו‍ת אין מבטלות זו את זו, הני מילי דברים אלה אמורים דאורייתא בדאורייתא מצוה אחת שמן התורה במצוה אחרת שמן התורה או דרבנן בדרבנן מצוה אחת שמדברי סופרים במצוה אחרת שמדברי סופרים, אבל קיום שתי מצוות דאורייתא ודרבנן מצוה שמן התורה ושמדברי סופרים — אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא באה מצוה שמדברי סופרים ומבטלת את זו שמן התורה.

5 ושואלים: מאן תנא דשמעת ליה מי הוא התנא ששמעת אותו אומר כי מצו‍ת אין מבטלות זו את זו? הרי הלל היא. דתניא שהרי שנינו בברייתא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן את המצה והמרור בבת אחת ואוכלן. והמקור לכך, מתוך שנאמר: "על מצות ומררים יאכלהו" במדבר ט, יא, כלומר יחד.

6 אמר ר' יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל ואין הכל מסכימים לדעתו. דתניא שהרי שנינו בברייתא אחרת : יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" — אפילו זה המצה בפני עצמו וזה המרור בפני עצמו. מתקיף לה מקשה עליה על הוכחה זו רב אשי: אי הכי אם כך שחכמים חולקים על הלל ואומרים כי מצוות מבטלות זו את זו, מאי מה היא לשון אפילו? שמלשון זו משמע שאינם באים לפסול את דרכו של הלל אלא לומר שגם בלא כריכה יוצא.

7 אלא אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני תנא זה כך שנה כך יש להבין את דבריו: יכול לא יצא בהו בהם ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל היה אוכלן ולא באופן אחר — תלמוד לומר: "על מצות ומררים יאכלהו" — אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ואין חובה לנהוג כהלל.

8 ומעירים: השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן עכשיו שלא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כחכמים, כך יש לעשות: מברך על אכילת מצה ואכיל ואוכל ממנה לצאת ידי חובת מצה, והדר ואחר כך מברך "על אכילת מרור" ואכיל ואוכל ממנו והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי ואחר כך אוכל מצה וחזרת ביחד בלא ברכה זכר למקדש, כשם שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים ואכל מצות ומרורים עם קרבן הפסח.

9 ב אמר ר' אלעזר אמר רב אושעיא: כל דבר שטיבולו במשקה שנאכל אגב טבילתו במשקה כלשהו — צריך נטילת ידים לפניו. שמצות נטילת ידים היתה משום גדר טהרה, שלא יבוא אדם לטמא מאכלי תרומה, שכיון שהידים חזקתן טמאות כדין שני לטומאה הרי הן מטמאות את המשקה, וכלל הוא שהמשקה שנטמא הופך תמיד להיות ראשון לטומאה וחוזר ומטמא את האוכל שטיבולו בו. אמר רב פפא: שמע מינה למד ממנה מהלכה זו המצריכה נטילת ידים, כי האי חסא חזרת זו של פסח

10 צריך לשקועיה לשקע אותה בחרוסת משום קפא מרירות וארס שיש בחזרת. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר כי לא צריך לשקועיה אין צריך לשקעה היטב אם כן נטילת ידים לאכילת מרור למה לי? הא הרי לא נגע בידיו במשקה וממילא לא טימאהו! ודוחים: ודילמא לעולם אימא לך ושמא לעולם אומר לך: לא צריך לשקועיה אין צריך מן הדין לשקעו וקפא מריחא מיית והארס מן הריח הוא מת ובטל. אלא למה לי בכל זאת נטילת ידים לפני כן — דילמא משקעו ליה שמא ישקעו אותו ולכך יש צורך בנטילת ידים כדי שלא להגיע לידי טומאה.

11 ואמר רב פפא: לא נישהי איניש מרור בחרוסת אל ישהה אדם מרור בתוך החרוסת דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל לה למרוריה שמא אגב מתיקותו של התבלין מבטל את מרירותו ובעינן וצריכים אנו שיהיה בו טעם מרור וליכא ואין כאן. מסופר: אדבריה הרשהו רב חסדא לרבנא עוקבא שידרוש, ודרש: נטל ידיו לפני טיבול ראשון נוטל ידיו אף בטיבול שני.

12 אמרוה רבנן קמיה אמרו חכמים את ההלכה הזו לפני רב פפא והוסיפו: הא בעלמא איתמר הלכה זו בכלל נאמרה ולאו דווקא בפסח, אלא בכל מקרה שהוא מטביל פעמיים. דאי סלקא דעתך הכא איתמר שאם עולה על דעתך שכאן דווקא לענין פסח נאמרה, אם כן למה לי נטילת ידים תרי זימני שתי פעמים? הא משא ליה ידיה חדא זימנא הרי כבר נטל את ידיו פעם אחת וכיון שידע שצריך לטבל שנית — ודאי ישמור ידיו מטומאה ולא יצטרך לנטילה שניה! מה שאין כן בשאר טיבולים כשאינו יודע מראש שיחזור ויטבול.

13 אמר להו להם רב פפא: אדרבה, הכא איתמר להפך כאן דווקא לענין פסח נאמר הדבר, דאי סלקא דעתך בעלמא איתמר שאם עולה על דעתך לומר שבכלל נאמר, אם כן למה לי תרי טיבולי שני טיבולים? שכרגיל אדם מטבל בפעם אחת, לפני או בתוך סעודתו.

14 ומקשים: אלא מאי מה רוצה אתה לומר כי הכא איתמר כאן דווקא לענין פסח נאמר, אם כן נטילת ידים תרי זימני שתי פעמים למה לי? הא משא ליה ידיה חדא זימנא הרי כבר נטל את ידיו פעם אחת! אמרי אומרים: כיון דבעי למימר אגדתא והלילא שצריך לומר את ההגדה וההלל באמצע, אחר טיבול ראשון, דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה שמא הסיח את דעתו משמירת ידיו ונגע בדבר המטמא.

15 א אמר רבא: מי שבלע מצה בלא ללעוס אותה — יצא ידי חובת אכילת מצה, שעיקר המצוה הוא שתאכל. בלע מרור בלא לעיסה — לא יצא, שאין הוא מרגיש כלל טעם מרור. ואם בלע מצה ומרור יחד, ידי מצה — יצא, ידי אכילת מרור — לא יצא. אבל אם כרכן את המצה והמרור בסיב שהוא כעין רשת דקה הצומחת סביב הדקל ובלען — אף ידי מצה נמי גם כן לא יצא, שבליעה שאינה נוגעת כלל בחיך אינה נחשבת כאכילה כלל.

16 ב אמר רב שימי בר אשי: צריך שתהא מצה לפני כל אחד ואחד מן המסובין לסדר, שהיו יושבים על ספות וכל אחד היה מיסב לפני שולחן נפרד, וכן צריך שיהיה מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד. אבל אין עוקרין את השלחן לפני האוכל בתוך הסדר אלא מלפני מי שאומר הגדה בלבד ולא מלפני כולם.

17 רב הונא אומר: כולהו נמי כל הדברים, מצה מרור, וחרוסת, גם כן צריך שיהיו לפני מי שאומר הגדה. וכשיגיע זמן אכילתם יקבלו השאר ממנו. ומעירים: והלכתא והלכה כשיטת רב הונא.

18 שואלים: למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי אומרים חכמי בית מדרשו של ר' ינאי: כדי שיכירו תינוקות בזרות שבדבר וישאלו "מה נשתנה הלילה הזה". מסופר: אביי הוה יתיב קמיה היה יושב לפני רבה בעודו תינוק, חזא דקא מדלי תכא מקמיה ראה שעוקרים את השולחן מלפניו, אמר להו להם לאלה שעשו זאת: עדיין לא קא אכלינן אכלנו, אתו קא מעקרי תכא מיקמן ואתם נוטלים את השולחן מלפנינו?! אמר ליה לו רבה: פטרתן פטרתנו מלומר "מה נשתנה" שהרי כבר שאלת על השינוי שאתה רואה היום.

19 ג אמר שמואל: "לחם עני" שנאמר במקרא, כוונתו — לחם שעונין עליו דברים כלומר שאומרים עליו את דברי ההגדה. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: "לחם עני" — לחם שעונין עליו דברים הרבה. דבר אחר: "לחם עני" "עני" כתיב נאמר, ועני משמעותו — דלות, ונלמד מכאן מה עני שדרכו בפרוסה משום שאין לו תמיד פת שלמה